מדברי תלמידי/ות המשלחת

היום השלישי למסע. 7:30 עולים לאוטובוס בידיעה שאנחנו יוצאים לנסיעה של שעה וחצי לכיוון טרבלינקה. דרך שמלאה במחשבות וחששות לקראת מה אנו הולכים לחוות ולהרגיש ובחוסר ידיעה לקראת הרגשות שנרגיש. הנה, הגענו לטברלינקה והרגע שחיכיתי לו כל המסע הגיע. הרגע שבו הרגשתי גאווה ללכת עם הדגל על הגב, לצעוד עם חולצת המשלחת בראש מורם ולהתגאות מעצם היותי חלק מהעם היהודי... משם המשכנו לנסוע בנסיעה של כשעה וחצי לכיוון העיירה טיקטין. עיירה, שבעבר נחשבה לעיירה יהודית ושביום אחד נגזר על גורלה להישלח ליער לופוחובה היישר לבורות הירי. זה קרה בתאריך ה-25 באוגוסט... תוך 3 שעות היה עליהם לאסוף את ילדיהם וחפציהם וללכת אל המוות הבטוח מבלי כל סיכוי להינצל... את הסיפור שמענו בבית הכנסת שבעיר,  שכיום לא נמצאים שם יהודים. אבל הדבר המרגש ביותר בסיפור על העיירה היה לגלות שבית הכנסת לא שימש רק כמקום כינוס ותפילה, אלא גם כמקום אחדות ברגעי משבר וברגעי סכנה. כיום, בית הכנסת משמש כמוזיאון בעוד שבעבר אנשים היו מגיעים אליו ישירות להתפלל... היום זה הפוך... אנשים מגיעים לשם לשמוע סיפורים ולצפות בקירות ובחפצים היפים שנשמרו מאז. בעצם, כל הסיפור הזה הוא המפתח להתחלת המסע. ההליכה ליער לופוחובה בלי ידיעת הסיפור הזה, ההליכה ביער בשני טורים עם הדגלים על הגב ללא רקע לפני יתכן שגם הרגש שחווינו ביער היה בכלל שונה.

 הגענו ליער לופוחובה לאחר הליכה לאורך השביל.. ברקע מנגינות, שירים עצובים. כשהגענו לאיזור בורות הירי התחלקנו לקבוצות הקטנות שלנו וערכנו מעין איזכור של הניספים בבורות הירי. שם, התחלתי באופן אישי להרגיש את תחילתו של המסע שלי, לא רק לפולין אלא גם מסע לתוך עצמי. 

קיבלנו ביום הפרידה קופסא עם חול מהמחנכת שלי. היא ביקשה מאיתנו, את החול, לפזר בבורות בשביל לנסות ולהחיות את המקום ולהביא אליו קצת  מארץ ישראל ואני עשיתי זאת. ערכנו במקום טקס שרובו הכיל עדויות של אנשים שחלקם באופן מפתיע שרדו את הבורות הנוראיים. וברגע של שירת התקווה, עם הדגלים על הגב, במקום משמעותי ועוצמתי כזה, הדמעות של רובנו פרצו... אפילו של המורים. והיה כל כך מרגש לראות את כולם מתאחדים ומחזקים אחד את השני.. 

בעצם אני מרגישה שהמסע שלי לפולין תשע"ה התחיל היום..!  (שחף דובשיץ)

היום השלישי למסע....

היום שלנו מתחיל בבוקר. קמתי לפני שש כדי להספיק להתארגן... ואז אתה אוכל ארוחת בוקר ועולה על האוטובוס, נסיעה של שעה וחצי לטרבלינקה... בדרך אתה צופה בסרט שמציג לך מה היה במקום: צריפים, תחנת רכבת, ותאי גזים.. אתה נמצא במקום בו נחנקו למוות כ900,000 יהודים, וזה לא נקלט לך בראש.. יש אנדרטות שמאפיינות את מסלול הרכבת... ואת ממשיכה ורואה אנדרטאות קטנות, שמציגות קהילות שהושמדו, ואת מוצאת את הקהילה של סבא שלך... בתוך הכמות ההזויה של האנדרטאות, שלצערך נמצאת שם, את מוצאת דבר קרוב... את צועדת בשביל בו צעדו למוות מאות אלפי יהודים במחשבה שהם הולכים רק להתקלח... את ממשיכה את הנסיעה ומגיעה לעיירה טיקטין, שאת מבינה שהאוכלוסייה היהודית בה הושמדה לחלוטין...

המסע ממשיך ולוקח אותנו ליער לופוחובה, את מתחילה את הצעדה בשקט כשברקע מתרחק ומתקרב שיר שמתנגן לו... את מגיעה וצופה בשלוש בורות ירי, שכבר התמלאו להם מזמן... התמלאו להם בבני אדם, ב- 3000 בני אדם... יש פעילות קבוצתית. מצאו את השמות של חלק מבני העיירה... עיירה שלמה, שפשוט הובלה אל תוך יער והושמדה... עמדנו במעגל וקראנו שמות של אנשים שנרצחו כאן. הנצחנו אותם, לפחות בתחושה שלי.. הנצחנו את המשפחות שלהם בכך שקראנו גם על הרקע שלהם. 

זה זיכרון שישאר איתי לתמיד.. בסיום הפעילות עשינו טקס. הופעתי בטקס, הצטמררתי מהמילים שקראתי ושכל החברים שהיו לצידי קראו.. עדויות של אנשים, סיפורים ואפילו אמירת "יזכור" במקום הזה.. 

אין עין שנשארה יבשה וזה כשברקע שיר ומנגינה שפשוט התנגנו, צלילים שרק היער יזכור... חנק של אנשים. 

לי אישית הלב פעם במהירות שלא ידעתי שקיימת... אין ספק שזה היה יום משמעותי... כשעלינו על האוטובוס חזרה הקבוצה התחברה ממש. שרנו באוטובוס והשתחררנו. כמה שזה הזוי ההתנתקות מהבכי, פתאום, והמעבר לשמחה, זה מאוד עוזר.

בפעילות בערב דיברנו על רגשות. אני אישית הגדרתי את היום הזה כגאווה ומבוכה. גאווה במי שאני, מה שאני, בטקס שהשתתפתי בו! בקטע שקראתי. תמיד התחברתי לשואה מתוך המשפט:״במקום שהם צעדו למוות אנחנו צועדים לחיים״, והיום הזה פשוט העצים את משמעות המשפט הזה עבורי. בחרתי גם מבוכה... אני לא רגילה לבכות מול אנשים, אבל אין ספק שזה יום שאני לעולם לא אשכח! (עדי וורגה)

אנחנו בדרך לטרבלינקה. עלינו על האוטובוס עייפים ותשושים, אך מנסים להכין את עצמנו ליום הקרב ובא. 

באוטובוס מתנגן סרט. הסרט עוסק במחנה המוות בסוביבור. ברקע מוזיקה נחמדה וחייכנית. רכבת נכנסת אל התחנה והנוסעים זועקים למעט מים. אישה מבריחה את תינוקה בתוך שק מבד, נחושה להצילו אך פוחדת שהנאצים יגלו אותו. 

הגרמנים מסבירים ליהודים החדשים איפה הם נמצאים, ומסבירים מה הולך לקרות מכאן ואילך- מקלחת חמה לכולם כדי למנוע את התפשטותה של מגפת הטיפוס. היהודים הרעבים ללחם, אשר היו ימים שלמים בצפיפות נוראית ברכבת- מאמינים בתמימות למילותיהם ואף שמחים על כך. 

הזוועה מתחילה. 

לאחר שהפשיטו אותם אחד לנגד עיני השני וגזזו את שערותיהם, הם מובלים בזריזות אל ׳המקלחות׳, כשאינם יודעים מה מצפה להם. 

צרחות נשמעות ברקע. עשן סמיך יוצא מן הארובה שעל גג מתקן הרצח. 

הדמעות לא מפסיקות לנזול מעיניי, ואני בוכה בשקט, ומנסה לתפוס את מה שעיניי רואות.

אני מחפשת היגיון בדבר, אך לא מצליחה למצוא אותו. 

אני מחפשת הצדקה לשנאה הנתעבת, לשפל הנמוך ביותר שאדם יכול להגיע אליו, לעליבות הנפש ואטימות הרגש, לרוע הבוער בעיני חיילי הס.ס הגרמניים, לרצון העז והנחישות שלהם לרצוח אלפי אנשים בכל יום, וכשיורד הערב לחזור אל משפחותיהם ולאכול בנחת. 

אני לא מצליחה למצוא אותו. 

במדינת ישראל הגזענות מתגברת כלפי אנשים על עצם היותם הם- יהיו אלה שיהיו- הקהילה הגאה, ערבי, יהודי, שמאלני, ימני, מזרחי, אשכנזי. כיצד זה ייתכן? מחובתנו כעם ללמוד מטעויות העבר שלנו ושל הסובבים אותנו. 

אך נראה באופק כי ההיסטוריה עתידה לחזור על עצמה. 

איך יהודי יכול לרצוח יהודי? בשם איזו דת? בשם איזו אמונה? לאף אדם אין את הזכות לקבוע לאדם אחר את שעתו למות. כיצד אנחנו יכולים לנהוג בגזענות כלפי השונים מאיתנו, לאחר שחווינו כעם אחת כזאת מן הסוג הקשה ביותר, לאחר שנטבחו שישה מיליון מאחינו? יש לנו עבודה קשה ודרך ארוכה לעשות. 

עלינו לזכור כל יום, כל שבוע, שהגזענות איננה מובילה למקום חיובי, להאמין שאנחנו מסוגלים לפתוח את זרועותינו ולאהוב, לאהוב אהבת חינם, ושיש ביכולתינו את הכוח להבין את המשמעות של רצח על רקע גזעני- והוא יעזור לנו למנוע אותו. 

קולות בכי נשמעים מעוד מושבים באוטובוס וחבילת הטישו אט-אט נגמרת, אני מסיטה את הווילון והשמש מדגדגת לי את קצה האף וחודרת לי לפנים וללב. הנוף בחוץ ירוק ויפיפה, יערות עצומים, עצים גבוהים ודקיקים ובתים כפריים בצידי הדרך. אי אפשר להאמין שעל אדמת הארץ הזאת קרה הרצח ההמוני והאכזר הזה. אך קרני השמש החודרות אל חלוני מתעקשות לשכנע אותי, והן מצליחות. ואני מצליחה להאמין. אני מצליחה להאמין שיש סיבה טובה שאנחנו פה. מצליחה להבין את התפקיד החשוב והמשמעותי שלנו בארץ ובעולם, כנוער משכיל, לומד, חושב, מבין ופועל על פי ההיגיון והרגש יחדיו. 

והשמש נותנת לי תקווה.

יש לי תקווה. (שהם אליהו)

לפני שיצאתי למסע, לא ממש ידעתי למה לצפות. לא ידעתי מה ניראה ומה ארגיש. שמעתי סיפורים רבים מילדים שיצאו בעבר למסע.

ממש נלחמתי על המסע הזה. משהו שהוא כל כך מובן מאליו בסביבה שבה אנחנו חיים. כולם יוצאים למסע בלי לחשוב על זה ולי יצא באמת יצא לחשוב על זה לעומק ולבחור את זה בבחירה מודעת ולא כמובן מאליו.

אצלנו במשפחה השואה זה נושא כאוב ורגיש. אני רק חושבות על זה ועולות דמעות בעיניים. לא לכולם זה ככה. המסע לפולין התחיל בשבילי קצת מוזר. ציפיתי להיות מוצפת ברגשות שלא ממש הגיעו.אבא ואמא לא ממש עודדו אותי לצאת למסע, חשבו שלא אצליח להתמודד כשאגיע לשם. דווקא פה איפה שאני יודעת שהכל קרה, קשה לי להתחבר, קשה לי לדמיין מה באמת היה, אני מרגישה רחוקה מהמציאות ובעיקר מהבית.

את המסע התחלנו בביקור בכיכר השילוחים ובבית קברות עתיק. בנוסף היינו בבית כנסת ואנדרטט רפפורט בוורשה. ביום השני ביקרנו באנדרטט הלב השבור ובבית היתומים של קורצאק. לא ממש הצלחתי להתחבר לנושא. יכול להיות שזה בגלל העייפות או פשוט כי זה תחילת המסע. המסע המשיך לבית הקברות ותחנת הרכבת של גטו לודג'. הכל היה ירוק וכפרי כל כך קשה לי לדמיין שפעם היה שם גטו עם אלפי יהודים אומללים וחסרי ישה, זה פשוט לא נתפס לי.

 ביום השלישי, כלומר היום, ביקרנו בטרבלינקה. לא יודעת כל כך איך להסביר את המקום המזוויע הזה. מקום בוא רצחו הנצאים הארורים באמצעות תאי גזים מאות אלפי יהודים בצורה הכי משפילה ואיומה שקיימת. גרמו להם להגיע לשפל המדרגה, למבוכה והשפלה שלא ניתן לתארה.

איני מצליחה להבין כיצד בני אדם יכולים להיות כל כך לא אנושיים, כל כך אכזריים. בעצם היום התחלתי את המסע האישי שלי שלשמו יצאתי. היום נפל לי האסימון איזה אסון היה, איזו היסטוריה לא פשוטה יש לנו, לנו לעם היהודי. את המסע בטרבלינקה התחלנו בשיחה קבוציתית בה המדריכה שלנו לנה החלה לקרוא לנו עדויות ולספר לנו איך המחנה התנהל באותם הימים. אחת העדויות שחרטה אצלי עמוק בלב היתה של אדם אשר לנה השמיעה לנו הקלטה שלו מספר את סיפורו במחנה. זה היה הרגע בוא לא שלטתי בדמעות והן החלו לנזול מעייני ללא הפסקה. לא מצליחה להבין איך לאנשים היה את הכוח להמשיך הלאה ולא לאבד תקווה, מהיכן הם שאפו בכלל את הכוח הזה ?! איך הם לא ויתרו?! באותו רגע הבנתי את מהות  המסע עבורי, את החישבות שלשמה אנו באים, אנו באים כשליחי המדינה לאותו המקום אשר קרובינו נספו ונרצחו בדם קר. אנו צריכים להתגאות בעם שלנו ללכת בגאווה עם דגלי ישראל מורמים אל על. ולהראות לאומה שעם ישראל חיי וקיים! המשכנו במסע לאנדרטות שנבנו לכפרים בהם הקהילות היהודיות הושמדו לחלוטין ובנוסף אנדרטות שנבו למדינות וערים שבהם חיו יהודים שהושמדו בטרבלינקה. כל אחד מאיתנו קיבל פרח. המורים ביקשו מאיתנו להסתובב ולהניח את הפרח במקום שאנו מרגישים לנכון להניח אותו. אני ישירות הלכתי לצכסלובקיה יחד עם חברתי סתיו. המשפחות של שתיינו באו משם אז הרגיש לנו הכי טבעי ללכת להניח את הפרח שם. אחרי שהתייחדנו כל חברי המשלחת יחד לזכר הנספים של טרבלינקה המשכנו במסע ליער לופוחובה. איך שהגענו ביקשו מאיתנו ללכת בשני טורים. בעת שאנו הולכים התמלאתי בצמרמורת. השקט שסרר, העצים הגבוהיים, קולות הציפורים..הכל ביחד גרם לאותו רגע להיות כל כך מרגש כל כך לא פשוט עבורי. שוב הדמעות החלו להציף את עייני. הגענו לקברי האחים ולנה הסבירה לנו את הסיפור של המקום. שוב קפצה לראשי אותה השאלה- כיצד בני אדם יכולים להתנהג בצורה כל כך אכזרית?! (קרן רוט)