יצאנו למסע....
חודשים ארוכים עמלנו רבות על-מנת להגיע לנקודה שבה נוכל לקצור את פרות עמלנו.
המשלחת שלנו התהוותה ונבנתה מכל קצוות השכבה שלנו ולפתע הפכנו להיות כיחידה פועמת אחת.
עזבנו את הארץ עם 102 תלמידים ונחתנו בעיר הבירה וורשה, כל זאת עם רצון שהילדים ינסו להבין כמה חופש בחירה יש לנו במדינתנו הנפלאה.
בסימן 'דע מאין באת ולאן אתה הולך' פתחנו את תהליך בניית המשלחת וכעת, בימים אלו אנחנו כולנו מבינים שמאחור השארנו ארץ זבת חלב ודבש. בזכות המראות, ההדרכות ופעילויות עם הילדים הם כעת יכולים לנסות להבין את הדברים ולייצר שאלות ולדון בדברים שעד כה היו מובנים מאליהם.
המסע לפולין פותח זווית חשיבה נוספת שלא הייתה קיימת ואני כל כך שמח וגאה להיות חלק ממנו, כמחנך בשכבה וכאיש צוות במשלחת.
לסיום היומיים הראשונים במסע אני מאחל לכם ילדים, מסע ערכי, רגשי ובעיקר שורשי.
השורשים שלנו הם בארץ ישראל וכולי תקווה שיחוזקו בעקבות הימים שלנו כאן.
לצוות היקר שיחדיו אנו חולקים את העשייה אני אומר את המילה החשובה מכל, תודה.
אדטו אלעד.
היום הראשון למסע...
אחרי שנפרדנו מההורים הדואגים בחיבוק ושמנו את המזוודות באוטובוס, התחלנו את המסע נרגשים ונלהבים. הנסיעה באוטובוס לשדה התעופה גיבשה אותנו והרגשנו שהמסע מתחיל. הגענו לשדה התעופה, עברנו את בדיקת הדרכונים במהירות, התהלכנו בדיוטי פרי, הצטלמנו סלפי ;) וחיכנו לטיסה. עלינו על המטוס בתחושת שליחות שליוותה אותנו ביחד עם עוד משלחות שטסו אתנו. הייתה לנו טיסה קצת מטלטלת במטוס (טוב צעקנו רק קצת) אבל זה היה חלק מהחוויה. נחתנו בוורשה ונסענו לבית הקברות היהודי בעיר. בבית הקברות עצרנו ליד קברי האדמורים (ממשיכי זרם החסידות) ודיברנו על יהודי ורשה מלפני המלחמה. לאחר מכן, טיילנו עוד ברחובות ורשה, ראינו את בית התרבות, ביקרנו בבית הכנסת נוז'יק, הלכנו במסלול הגבורה לבניין המחתרת של ורשה וראינו את אנדרטת רפפורט. אחרי יום מאוד מאוד עמוס נסענו לבית המלון עייפים ומרוצים. היום הראשון למסע הסתיים.
מדבריה של אביבה זרובציק - משלחת לפולין תשע"ה
זהו היום השני למסע. המסע עדין בחיתוליו. הולכים מאתר לאתר, מביטים, מקשיבים, ערוצי החשיבה מתחילים לפעול. היום השני למסע כולו התמקד בעולם הילדים בשואה.
ילד... התהיתם לרגע מה פירוש המילה ילד?! על פי המוכר לנו הרי ילד הוא בן להוריו, לאמו ולאביו הוא יצור תמים, שמח, מבלה עם חברים, רואה טלוויזיה, משחק במחשב, מתייעץ עם הוריו כשהוא צריך להחליט משהו, יוצא בחופשיות מהבית אל השכונה, נהנה להישען על משפחתו ואף חי בבית מגן ושומר.
בסיום היום הזה....פתאום... הילד המוכר לנו הוא כבר ילד עם סיפור אחר. מה נוכל לומר על חוויות הילד הזה בבית היתומים של קורצ'אק, בעקבות הביקור באנדרטת הלב השבור, כששחקנו משחקי ילדות וכשהיינו בתחנת רדוגאסט ? מה קרה למשמעות המילה "ילד" בתקופת השואה??
האם עצרנו לרגע לתהות מה טמון במילה יתומים? הילדים יתומים כי מהוריהם נגזלה החירות על חייהם, יתומים הם כי רשע האדם התעצם לכדי מפלצתיות ויצר התנהגות חייתית נטולת אנושיות שקרעה ילדים מהוריהם ועם הזמן הביאה עליהם יתמות כפויה.
קורצא'ק ניסה בדרכו המיוחדת והייחודית להפוך את הבית שלו למקום מגן גם כשהתנאים היו בלתי אפשריים. הוא חשב על מתנות קטנות שעבור כל ילד היו גדולות ועצומות. מתנות שיצרו סיפור נעים ואחר ממה שקורה מסביב. הוא יצר עבורם מציאות אקטיבית שהפעילה את הילדים ונתנה להם משמעות במצב כל כך חסר משמעות.
השאלתם עצמכם מה מביא אדם להיות כל כך שליחותי? מה מביא אדם לוותר על חייו וללכת יחד עם הילדים אל המוות? אתם מבינים שקורצא'ק מלמד אותנו שהבחירה עדין קיימת גם במציאות שהבחירה ניטלת ממנה. שהוויתור הוא הערך הקל לשימוש ושדווקא בימים המסויטים ההם רבים לא בחרו בו.
עמדנו מול אנדרטת ה"לב השבור". הבטנו על רשימת הנרצחים... הילד הקטן והתמים שבי שואל, למה להרוג כל כך הרבה? מה עשו הילדים שצריך לקחת להם את חייהם?!.... ואז הילד הבוגר שבי מתעכב ושואל למה לשבור לב? למה לתעד רשימה של נרצחים? שוב ניפוץ המוכר לנו. ילדים ללא הורים, ללא בית. ללא ילדות. כמה ילדים?!?!?! לב שבור... הילדים גזורים מתוך לב ענק חצוי. לרגע הילד שבי מעלה בי את זיכרונות ילדותי, הנוסטלגיה נעימה לי.... אבל....מה קורה לנו כשאנחנו מהרהרים בזיכרונות של כל שמות הילדים החקוקים כאן על אבן???
דברתי על ילדות?! אלו ילדים שילדותם נחצתה, נגדעה... לקחו להם את שמחת התמימות. השמות החקוקים מצלצלים בראש והם כאילו מבקשים לזעוק שהעולם יצא מדעתו...לב שבור? אבן המבטאת את שיא הרשע, אך האם יש תקווה כי הלקח לאנושות יילמד?!
שיחקנו משחקי ילדות במקום בו הושמדו המון ילדים טהורים. משחקי ילדות.... עצרו לרגע! למה בחרנו לשחק דווקא כאן משחקי ילדות?? משחק עם חברים זה היה חלום נפרץ של כל ילד יהודי מסתתר וחרד לקיומו בימי המלחמה.... בבקשה רק לצאת החוצה בספונטניות ובשמחת ילדים פרועה.... והילד בשואה מבין שלצאת לשכונה אפשר רק בזמנים קצובים, שהשכונה משנה פניה בהתאם לתזוזת המשפחה, שהשכונה ניפצת מבעד החריץ של המחבוא ונותר רק לתת לדמיון למלא את יצר הילד המשתובב.
כשהגענו לתחנת הרכבת ברדגאסט הילד התמים והישראלי שבי בוחר מתי לנסוע ברכבת, מצפה לראות תחנת רכבת, רוצה לחוות חוויה, לראות נופים, ליהנות.... אבל מה עם הילד בשואה?
אמרתי קודם בחירה... מה זו המילה הזו בכלל. היא ניטלה בעצם הקיום. מחליטים עבור היהודים והפולנים. הם הפכו לחפצים שנויידו ממקום למקום בהתאם לתוכנית ההשמדה. העיניים רואות קרון אמיתי, זוהי עדות אמת למקום הקטן הזה שהכיל כל כך הרבה אנשים. הילד שבי שואל. איפה הכיסאות? איפה החלונות? והילד המתבגר בעל כורחו מבין שהקרון בתוכו הוא מפלצת שבולעת לתוכה כמה שיותר יהודים, דוחקת בהם, ללא אוויר, עם חלון קטנטן, בדחיסות והוא יוצא לדרכו ויעדו משתנה לקרון המוות.
יצאנו למסע כשמטרת העל שמלווה אותנו היא היכולת לחשוב. חשבתם על העוצמות שטמונות בהתמודדות הילדים בתקופת השואה? עצרתם לתהות מאיפה נולדה המסוגלות והתבונה לרבים מהם לשרוד אף על פי ולמרות הכול? הרהרתם איך הפכו הם ל"ילדים זקנים" בעל כורחם מבלי שלמישהו היה אכפת אם יש להם בשלות נפשית לכך? עד כמה הבנתם מה כוחו של הרשע כשההיגיון, המוסר והאנושיות הם לא חלק מהמשחק? עצרתם לרגע את רצף החיים המרופדים בהם אתם חיים ופתחתם דלת למחשבה בדבר מה כל אחד מצווה לעשות כדי להיות אדם טוב יותר?!
אם לא קרה הדבר,
אם אתם ספוגים במערבולת הרגשות שנוגעת בכל בן אנוש רגיש ומוסרי בעקבות מה שחווינו היום, אזי נבקש מכם לעשות זאת. לחשוב.
לשם כך באנו עד פה. אחרי שרואים, שומעים ולומדים אנו מצווים לחשוב מה עושים אחרת כבר מרגע זה.
על אנדרטת ה"לב השבור" מופיע הכיתוב הבא: "הם לקחו ממך את חייך ואנו נותנים לך את הזיכרון". זיכרון משפיע הוא מעשה שעושים. מהו המעשה שיעשה כל אחד מכם כבר מרגע זה? זיכרו! ביטוי לזיכרון הוא במעשה, בבקשה זכרו לחשוב מה אתם עושים אחרת כבר מרגע זה כדי להיות בני אדם טובים יותר.
אביבה זרובצ'יק – משלחת לפולין תשע"ה
מדבריה של קריסטין נשנש
בין עצי יער לופוחובה הלכנו בשקט ללא קול, רק דממה לצפות במקום שבו צעדו, באותו שביל על אותה האדמה. האדמה שבה חרטו את הזיכרון האחרון בחייהם המקום שבו נשפטו מבלי אשמה ביום שבו מעל אלף אנשים עצמו את עיניהם וחיי קהילת טיקטין בעצב נחתמה.
בכינו עליהם עם הדמעות שלא זכו להראות, התפללנו בשבילם בתפילות שלא הספיקו להוציא מהפה, שרנו שיר לזכר קולם שלא נשמע,אבל זכרונם נשמר עד היום הזה.
מדברי תלמידי/ות המשלחת
היום השלישי למסע. 7:30 עולים לאוטובוס בידיעה שאנחנו יוצאים לנסיעה של שעה וחצי לכיוון טרבלינקה. דרך שמלאה במחשבות וחששות לקראת מה אנו הולכים לחוות ולהרגיש ובחוסר ידיעה לקראת הרגשות שנרגיש. הנה, הגענו לטברלינקה והרגע שחיכיתי לו כל המסע הגיע. הרגע שבו הרגשתי גאווה ללכת עם הדגל על הגב, לצעוד עם חולצת המשלחת בראש מורם ולהתגאות מעצם היותי חלק מהעם היהודי... משם המשכנו לנסוע בנסיעה של כשעה וחצי לכיוון העיירה טיקטין. עיירה, שבעבר נחשבה לעיירה יהודית ושביום אחד נגזר על גורלה להישלח ליער לופוחובה היישר לבורות הירי. זה קרה בתאריך ה-25 באוגוסט... תוך 3 שעות היה עליהם לאסוף את ילדיהם וחפציהם וללכת אל המוות הבטוח מבלי כל סיכוי להינצל... את הסיפור שמענו בבית הכנסת שבעיר, שכיום לא נמצאים שם יהודים. אבל הדבר המרגש ביותר בסיפור על העיירה היה לגלות שבית הכנסת לא שימש רק כמקום כינוס ותפילה, אלא גם כמקום אחדות ברגעי משבר וברגעי סכנה. כיום, בית הכנסת משמש כמוזיאון בעוד שבעבר אנשים היו מגיעים אליו ישירות להתפלל... היום זה הפוך... אנשים מגיעים לשם לשמוע סיפורים ולצפות בקירות ובחפצים היפים שנשמרו מאז. בעצם, כל הסיפור הזה הוא המפתח להתחלת המסע. ההליכה ליער לופוחובה בלי ידיעת הסיפור הזה, ההליכה ביער בשני טורים עם הדגלים על הגב ללא רקע לפני יתכן שגם הרגש שחווינו ביער היה בכלל שונה.
הגענו ליער לופוחובה לאחר הליכה לאורך השביל.. ברקע מנגינות, שירים עצובים. כשהגענו לאיזור בורות הירי התחלקנו לקבוצות הקטנות שלנו וערכנו מעין איזכור של הניספים בבורות הירי. שם, התחלתי באופן אישי להרגיש את תחילתו של המסע שלי, לא רק לפולין אלא גם מסע לתוך עצמי.
קיבלנו ביום הפרידה קופסא עם חול מהמחנכת שלי. היא ביקשה מאיתנו, את החול, לפזר בבורות בשביל לנסות ולהחיות את המקום ולהביא אליו קצת מארץ ישראל ואני עשיתי זאת. ערכנו במקום טקס שרובו הכיל עדויות של אנשים שחלקם באופן מפתיע שרדו את הבורות הנוראיים. וברגע של שירת התקווה, עם הדגלים על הגב, במקום משמעותי ועוצמתי כזה, הדמעות של רובנו פרצו... אפילו של המורים. והיה כל כך מרגש לראות את כולם מתאחדים ומחזקים אחד את השני..
בעצם אני מרגישה שהמסע שלי לפולין תשע"ה התחיל היום..! (שחף דובשיץ)
היום השלישי למסע....
היום שלנו מתחיל בבוקר. קמתי לפני שש כדי להספיק להתארגן... ואז אתה אוכל ארוחת בוקר ועולה על האוטובוס, נסיעה של שעה וחצי לטרבלינקה... בדרך אתה צופה בסרט שמציג לך מה היה במקום: צריפים, תחנת רכבת, ותאי גזים.. אתה נמצא במקום בו נחנקו למוות כ900,000 יהודים, וזה לא נקלט לך בראש.. יש אנדרטות שמאפיינות את מסלול הרכבת... ואת ממשיכה ורואה אנדרטאות קטנות, שמציגות קהילות שהושמדו, ואת מוצאת את הקהילה של סבא שלך... בתוך הכמות ההזויה של האנדרטאות, שלצערך נמצאת שם, את מוצאת דבר קרוב... את צועדת בשביל בו צעדו למוות מאות אלפי יהודים במחשבה שהם הולכים רק להתקלח... את ממשיכה את הנסיעה ומגיעה לעיירה טיקטין, שאת מבינה שהאוכלוסייה היהודית בה הושמדה לחלוטין...
המסע ממשיך ולוקח אותנו ליער לופוחובה, את מתחילה את הצעדה בשקט כשברקע מתרחק ומתקרב שיר שמתנגן לו... את מגיעה וצופה בשלוש בורות ירי, שכבר התמלאו להם מזמן... התמלאו להם בבני אדם, ב- 3000 בני אדם... יש פעילות קבוצתית. מצאו את השמות של חלק מבני העיירה... עיירה שלמה, שפשוט הובלה אל תוך יער והושמדה... עמדנו במעגל וקראנו שמות של אנשים שנרצחו כאן. הנצחנו אותם, לפחות בתחושה שלי.. הנצחנו את המשפחות שלהם בכך שקראנו גם על הרקע שלהם.
זה זיכרון שישאר איתי לתמיד.. בסיום הפעילות עשינו טקס. הופעתי בטקס, הצטמררתי מהמילים שקראתי ושכל החברים שהיו לצידי קראו.. עדויות של אנשים, סיפורים ואפילו אמירת "יזכור" במקום הזה..
אין עין שנשארה יבשה וזה כשברקע שיר ומנגינה שפשוט התנגנו, צלילים שרק היער יזכור... חנק של אנשים.
לי אישית הלב פעם במהירות שלא ידעתי שקיימת... אין ספק שזה היה יום משמעותי... כשעלינו על האוטובוס חזרה הקבוצה התחברה ממש. שרנו באוטובוס והשתחררנו. כמה שזה הזוי ההתנתקות מהבכי, פתאום, והמעבר לשמחה, זה מאוד עוזר.
בפעילות בערב דיברנו על רגשות. אני אישית הגדרתי את היום הזה כגאווה ומבוכה. גאווה במי שאני, מה שאני, בטקס שהשתתפתי בו! בקטע שקראתי. תמיד התחברתי לשואה מתוך המשפט:״במקום שהם צעדו למוות אנחנו צועדים לחיים״, והיום הזה פשוט העצים את משמעות המשפט הזה עבורי. בחרתי גם מבוכה... אני לא רגילה לבכות מול אנשים, אבל אין ספק שזה יום שאני לעולם לא אשכח! (עדי וורגה)
אנחנו בדרך לטרבלינקה. עלינו על האוטובוס עייפים ותשושים, אך מנסים להכין את עצמנו ליום הקרב ובא.
באוטובוס מתנגן סרט. הסרט עוסק במחנה המוות בסוביבור. ברקע מוזיקה נחמדה וחייכנית. רכבת נכנסת אל התחנה והנוסעים זועקים למעט מים. אישה מבריחה את תינוקה בתוך שק מבד, נחושה להצילו אך פוחדת שהנאצים יגלו אותו.
הגרמנים מסבירים ליהודים החדשים איפה הם נמצאים, ומסבירים מה הולך לקרות מכאן ואילך- מקלחת חמה לכולם כדי למנוע את התפשטותה של מגפת הטיפוס. היהודים הרעבים ללחם, אשר היו ימים שלמים בצפיפות נוראית ברכבת- מאמינים בתמימות למילותיהם ואף שמחים על כך.
הזוועה מתחילה.
לאחר שהפשיטו אותם אחד לנגד עיני השני וגזזו את שערותיהם, הם מובלים בזריזות אל ׳המקלחות׳, כשאינם יודעים מה מצפה להם.
צרחות נשמעות ברקע. עשן סמיך יוצא מן הארובה שעל גג מתקן הרצח.
הדמעות לא מפסיקות לנזול מעיניי, ואני בוכה בשקט, ומנסה לתפוס את מה שעיניי רואות.
אני מחפשת היגיון בדבר, אך לא מצליחה למצוא אותו.
אני מחפשת הצדקה לשנאה הנתעבת, לשפל הנמוך ביותר שאדם יכול להגיע אליו, לעליבות הנפש ואטימות הרגש, לרוע הבוער בעיני חיילי הס.ס הגרמניים, לרצון העז והנחישות שלהם לרצוח אלפי אנשים בכל יום, וכשיורד הערב לחזור אל משפחותיהם ולאכול בנחת.
אני לא מצליחה למצוא אותו.
במדינת ישראל הגזענות מתגברת כלפי אנשים על עצם היותם הם- יהיו אלה שיהיו- הקהילה הגאה, ערבי, יהודי, שמאלני, ימני, מזרחי, אשכנזי. כיצד זה ייתכן? מחובתנו כעם ללמוד מטעויות העבר שלנו ושל הסובבים אותנו.
אך נראה באופק כי ההיסטוריה עתידה לחזור על עצמה.
איך יהודי יכול לרצוח יהודי? בשם איזו דת? בשם איזו אמונה? לאף אדם אין את הזכות לקבוע לאדם אחר את שעתו למות. כיצד אנחנו יכולים לנהוג בגזענות כלפי השונים מאיתנו, לאחר שחווינו כעם אחת כזאת מן הסוג הקשה ביותר, לאחר שנטבחו שישה מיליון מאחינו? יש לנו עבודה קשה ודרך ארוכה לעשות.
עלינו לזכור כל יום, כל שבוע, שהגזענות איננה מובילה למקום חיובי, להאמין שאנחנו מסוגלים לפתוח את זרועותינו ולאהוב, לאהוב אהבת חינם, ושיש ביכולתינו את הכוח להבין את המשמעות של רצח על רקע גזעני- והוא יעזור לנו למנוע אותו.
קולות בכי נשמעים מעוד מושבים באוטובוס וחבילת הטישו אט-אט נגמרת, אני מסיטה את הווילון והשמש מדגדגת לי את קצה האף וחודרת לי לפנים וללב. הנוף בחוץ ירוק ויפיפה, יערות עצומים, עצים גבוהים ודקיקים ובתים כפריים בצידי הדרך. אי אפשר להאמין שעל אדמת הארץ הזאת קרה הרצח ההמוני והאכזר הזה. אך קרני השמש החודרות אל חלוני מתעקשות לשכנע אותי, והן מצליחות. ואני מצליחה להאמין. אני מצליחה להאמין שיש סיבה טובה שאנחנו פה. מצליחה להבין את התפקיד החשוב והמשמעותי שלנו בארץ ובעולם, כנוער משכיל, לומד, חושב, מבין ופועל על פי ההיגיון והרגש יחדיו.
והשמש נותנת לי תקווה.
יש לי תקווה. (שהם אליהו)
לפני שיצאתי למסע, לא ממש ידעתי למה לצפות. לא ידעתי מה ניראה ומה ארגיש. שמעתי סיפורים רבים מילדים שיצאו בעבר למסע.
ממש נלחמתי על המסע הזה. משהו שהוא כל כך מובן מאליו בסביבה שבה אנחנו חיים. כולם יוצאים למסע בלי לחשוב על זה ולי יצא באמת יצא לחשוב על זה לעומק ולבחור את זה בבחירה מודעת ולא כמובן מאליו.
אצלנו במשפחה השואה זה נושא כאוב ורגיש. אני רק חושבות על זה ועולות דמעות בעיניים. לא לכולם זה ככה. המסע לפולין התחיל בשבילי קצת מוזר. ציפיתי להיות מוצפת ברגשות שלא ממש הגיעו.אבא ואמא לא ממש עודדו אותי לצאת למסע, חשבו שלא אצליח להתמודד כשאגיע לשם. דווקא פה איפה שאני יודעת שהכל קרה, קשה לי להתחבר, קשה לי לדמיין מה באמת היה, אני מרגישה רחוקה מהמציאות ובעיקר מהבית.
את המסע התחלנו בביקור בכיכר השילוחים ובבית קברות עתיק. בנוסף היינו בבית כנסת ואנדרטט רפפורט בוורשה. ביום השני ביקרנו באנדרטט הלב השבור ובבית היתומים של קורצאק. לא ממש הצלחתי להתחבר לנושא. יכול להיות שזה בגלל העייפות או פשוט כי זה תחילת המסע. המסע המשיך לבית הקברות ותחנת הרכבת של גטו לודג'. הכל היה ירוק וכפרי כל כך קשה לי לדמיין שפעם היה שם גטו עם אלפי יהודים אומללים וחסרי ישה, זה פשוט לא נתפס לי.
ביום השלישי, כלומר היום, ביקרנו בטרבלינקה. לא יודעת כל כך איך להסביר את המקום המזוויע הזה. מקום בוא רצחו הנצאים הארורים באמצעות תאי גזים מאות אלפי יהודים בצורה הכי משפילה ואיומה שקיימת. גרמו להם להגיע לשפל המדרגה, למבוכה והשפלה שלא ניתן לתארה.
איני מצליחה להבין כיצד בני אדם יכולים להיות כל כך לא אנושיים, כל כך אכזריים. בעצם היום התחלתי את המסע האישי שלי שלשמו יצאתי. היום נפל לי האסימון איזה אסון היה, איזו היסטוריה לא פשוטה יש לנו, לנו לעם היהודי. את המסע בטרבלינקה התחלנו בשיחה קבוציתית בה המדריכה שלנו לנה החלה לקרוא לנו עדויות ולספר לנו איך המחנה התנהל באותם הימים. אחת העדויות שחרטה אצלי עמוק בלב היתה של אדם אשר לנה השמיעה לנו הקלטה שלו מספר את סיפורו במחנה. זה היה הרגע בוא לא שלטתי בדמעות והן החלו לנזול מעייני ללא הפסקה. לא מצליחה להבין איך לאנשים היה את הכוח להמשיך הלאה ולא לאבד תקווה, מהיכן הם שאפו בכלל את הכוח הזה ?! איך הם לא ויתרו?! באותו רגע הבנתי את מהות המסע עבורי, את החישבות שלשמה אנו באים, אנו באים כשליחי המדינה לאותו המקום אשר קרובינו נספו ונרצחו בדם קר. אנו צריכים להתגאות בעם שלנו ללכת בגאווה עם דגלי ישראל מורמים אל על. ולהראות לאומה שעם ישראל חיי וקיים! המשכנו במסע לאנדרטות שנבנו לכפרים בהם הקהילות היהודיות הושמדו לחלוטין ובנוסף אנדרטות שנבו למדינות וערים שבהם חיו יהודים שהושמדו בטרבלינקה. כל אחד מאיתנו קיבל פרח. המורים ביקשו מאיתנו להסתובב ולהניח את הפרח במקום שאנו מרגישים לנכון להניח אותו. אני ישירות הלכתי לצכסלובקיה יחד עם חברתי סתיו. המשפחות של שתיינו באו משם אז הרגיש לנו הכי טבעי ללכת להניח את הפרח שם. אחרי שהתייחדנו כל חברי המשלחת יחד לזכר הנספים של טרבלינקה המשכנו במסע ליער לופוחובה. איך שהגענו ביקשו מאיתנו ללכת בשני טורים. בעת שאנו הולכים התמלאתי בצמרמורת. השקט שסרר, העצים הגבוהיים, קולות הציפורים..הכל ביחד גרם לאותו רגע להיות כל כך מרגש כל כך לא פשוט עבורי. שוב הדמעות החלו להציף את עייני. הגענו לקברי האחים ולנה הסבירה לנו את הסיפור של המקום. שוב קפצה לראשי אותה השאלה- כיצד בני אדם יכולים להתנהג בצורה כל כך אכזרית?! (קרן רוט)
מדברי תלמידי המשלחת
בוקר טוב :)
מתחילים להתרגל לשגרה
קמים בשש, אוכלים ברבע לשבע.... לוח זמנים דווקא סביר, לא כל כך לחוץ.
היום אמורים להתחיל להרגיש את הזוועות, אנחנו יוצאים עכשיו למחנה ההשמדה טרבלינקה.
עולים לאוטובוס, בערך שעה וחצי נסיעה.
הפעם החלטתי לא לישון, לקחתי ספר (מה לעשות... צריך להגיש דו"ח קריאה בתחילת הלימודים) והתחלתי לקרוא.
כמובן שלא שקעתי רק לתוך הספר... יש שיחות אישיות, מוסיקה, סברים תוך כדי... אוטובוס :)
מגיעים לטרבלינקה...
קצת רקע על המחנה -
המחנה הוא אחד משלושת המחנות ההשמדה שהוקמו כחלקת ממבצע ריינהרד.
תוך עשרה חודשים הושמדו במחנה לפחות 870,000 בני אדם.
יורדים מהאוטובוסים בחניית המחנה. הכל מסביב ירוק, עצים... לא מרגיש כמו מחנה.
מתחילים ללכת בשביל, המראה מדהים
מעל מאה תלמידים לבושים בחולצות המשלחת שברקע מתנוסס העיצוב שלי, הרעיון שלי
ומעל החולצות חלק לובשים את דגל ישראל. התמלאתי גאווה.
נכנסים בשער המחנה, והכל ירוק
דשא, חי וצומח, בצד ימין יש אבנים שמסמלות את גדר המחנה ועוד אבני שיש שמסמלות את מסילת הרכבת.
מתיישבים בצד ורואים תמונות של המחנה ומקבלים הסברים...
מצפים מאיתנו לדמיין מחנה, כלומר לדמיין דבר שלא יכול להיקלט - בית חרושת לרצח...
לדמיין אלפי יהודים יורדים מרכבת, עוברים מיון (גברים נשים) מתפשטים, מולכים 90 מ' בצעקות ובמכות ונכנסים לתא גזים. אתם מצליחים לדמיין את זה? המוח פשוט מסרב!
ובכל זאת מתקדמים על המדשאה הענקית ופונים שמאלה ל"צינור" ה90 מ', שבהם הובלו היהודים לעבר התאים
עוברים דרך עצים ושיחים (הצינור לא טופח ושוחזר) ויוצאים מהצד השני של המחנה. כשיוצאים מתגלה אנדרטה ענקית ממש מול העיניים. האנדרטה הזו ממוקמת במקום תאי הגזים.
מסביב לאנדרטה מאות אלפי אבנים, כל אבן מייצגת קהילה.
לוקחים ורדים ונרות ומתחילים להסתובב.
על איזה אבן אני מניח את הוורד? לאיזה אבן ללכת? לרחוקה? לקרובה? לגדולה יותר או לקטנה יותר?
לאחר רבע שעה כל המשלחת מתכנסת
שומעים סיפור מהמדריך יוסי, סיפור על ילד קטן שהוריו מסתירים אותו בקצה העיר אצל נוצריה.
כל יום שישי הילד מגיע לבקר, שישי אחד הילד רואה משאית מחוץ לביתו ומתלבט אם לחזור למסתור
לפתע שומע צעקה רואה את אביו רץ ונורה, מיד לאחר מכן את אמו מובלת על ידי חיילים אל תוך המשאית
הסיפור כמובן יותר מפורט וארוך.. ובסוף מתגלה שהילד המסופר הוא אביו של יוסי
קיבלנו שוק, רגשות עלו, מסביבי מספר ילדים החלו לבכות אני רק הלכתי אליו שמעתי עוד קצת פרטים
ובחצי חיבוק אמרתי תודה.
יוצאים מהמחנה ונוסעים לעיירה קטנה בצפון מזרח פולין בשם טיקוצ'ין.
בעיירה אכלנו צהריים, והלכנו לרחוב בעיר שם מספר ילדים מהשכבה הכינו מסכת קטנה על החיים בעיירה בתקופה הרחוקה. יצאנו כולם בשירה לכיוון בית הכנסת הישן
בית הכנסת בעיירה היה מקום מפגש, מקום להתעדכן, הוא היה מעבר לבית כנסת.
מהעיירה נסענו לכיוון יער לופוחובה
אותו יער שכולם מספרים עליו, היער הנוראי ההוא.
בדרך אנחנו מקבלים את המידע:
באוגוסט 1941 הגרמנים כפו על הפולנים לחפור 3 בורות ביער
ב24.8 יצאה הוראה - על כל יהודי טיקוצין (פרט החולים) להתייצב בכיכר העיר בשש בבוקר.
כולם הגיעו בבוקר, מצוידים ומוכנים לדרך.
הם הובלו ליער, שם נרצחו ב26 שעות כל יהודי העיירה. הדבר לא נתפס
מגיעים ליער ושוב- מסביב הכל חי וירוק. מסתרר שקט.
נעמדים בשני טורים ונכנסים יער.
ברקע המדריכים משמיעים מוסיקה.
נעמדים במעגלים ומקריאים שמות של יהודים מהעיירה.
לאחר מכן מסתובבים בין הבורות, מניחים פרח, אבן, מדליקים נר ומתיישבים לטקס.
הטקס היה עוצמתי, מרגש
אני בעצמי השתתפתי וקריינתי. הטקסט שלי היה סיפור עדות מאד קשה
העדות מספרת על ילד שהובל עם אביו לבור, נורה בידיו של אביו ושרד.
בקריאה שלי ניסתי לשדר כמה שיותר את תחושות הילד (את הטקסט קראתי מספר פעמים לפני)
ואפילו צעקתי כשהילד צעק "אבא!" "שמע ישראל".
הבכי מסביב מתחיל, הדמעות זולגות. ואני חייב להישאר חזק, אני עומד מול כל השכבה וחייב לסיים את הטקסט, עם כל הקושי.
והטקס ממשיך והדמעות מהמשלחת ביחד איתו.
בסיום הטקס המשכנו מסורת שהחלה שנה שעברה והצבנו פעמון ביער עליו רשמנו "דע מאין באת ולאן אתה הולך"
אחי התאום (שגם הוא יצא למשלחת) הרים אותי על כתפיו וביחד תלינו את הפעמון על עץ גבוהה
באותו רגע הרגשתי גאווה אישית, משהו קטן שבזכות אחי ובזכותי יישאר באותו מקום ארור לעיני כל האנשים.
יצאנו כולם (תלמדים ומורים כאחד) בוכים ומוצפי רגשות מהיער
הדבר שהכי הציק לי זו המחשבה שהיער הזה באותה מידה היה יכול להיות מקום לפיקניק משפחות
כלומר יער מדהים ויפיפה שופע בצמחים חיים וירוקים שבאמצע היער קרו זוועות.
הנסיעה בהתחלה הייתה שקטה, ולאט לאט הבנו שזו המציאות שלנו לזמן הקרוב ונעבור את זה כולנו ביחד כמשלחת.
התחלנו לשיר כל האוטובוס ולאט לאט האווירה עלתה ושרנו ורקדנו ושמחנו.
חלק מהנסיעה הקדשתי לקריאה והצלחתי אפילו לסיים את הספר.
היופי בנסיעה היה החיבור שנוצר, אנשים נפתחו אחד לשני, בכו ביחד, התחבקו ביחד, התחזקו ביחד.
כשהגענו למלון, עלינו לאכול, ומשם לסיכום יום.
בכל זאת אי אפשר לעבור יום כזה עמוס רגשות בלי לסכם.
בסיכום כל אחד תיאר במספר מילים איך היה לו.
היה כיף לראות שוב איך צעד אחר צעד הקבוצת הדרכה שלנו נפתחת וכמה שחברי הקבוצה סומכים אחד על השני ונותנים אמון אחד בשני.
יוצאים לחדרים, מתקלחים ואורזים מזוודות. מחר עוברים.
מחר צפוי יום קשה, נוסעים למיידנק
אבל על זה כבר אספר מחר
לילה טוב.
זיו אבוטבול, משלחת לפולין תשע"ה
תמונות מהיום השלישי למסע
מסורת שהחלה במשלחת הקודמת של מיה וסיגל ממשיכה אצלנו... פעמון מהדהד למרחקים
מדברי התלמידים
טרבלינקה
הולכים בתוך היער, היכן שצעדו מאות אלפים לפנינו למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעדו אל מותם.
איני מרגיש שאנחנו צועדים. אני מרגיש שאנו מתהלכים בחופשיות בין הדשא הירוק והעצים, כי יש הבדל קטן בין הולכים לצועדים.
אני מתאמץ לדמיין איך כל הזוועות נראו פה, וזה קשה, כי איך יתכן שבמקום כל כך יפה נרצחו מאות אלפי יהודים. איך במקום כלכך שקט ילדים צרחו לפני מותם, משפחות שלמות נחנקו מגז הרכבים והטנקים ללא שום סיבה מוצדקת וכל מה שעיני רואות הן אבנים שמסמלות צער וכאב, הרבה כאב. (נעם גלעד)
בוקר טוב :)
יום אחרון בוורשה.
כיוונו שעון מעורר לשש... הוא החליט למרוד והתעוררנו בשבע... בשעה שבע כבר היינו אמורים להיות בחדר אוכל. מהר מהר התארגנו צחצחנו שיניים (עם המזל שלנו הברז החליט לא לעבוד... צחצחנו באמבטיה) ואיכשהו הספקנו להגיע בזמן.
אוכלים מעלים מזוודות ונפרדים מוורשה.
יצאנו לכיוון מחנה ההשמדה מיידנק.
בדרך עצרנו בבית כנסת, לצערי בגלל האקוסטיקה שם לא הבנתי כלום (פשוט כלום) מההסבר אז על בית הכנסת אין לי מה לספר...
מה שכן אני יכול לספר לכם זה על חוויה אחרת שהייתה שם, אביבה, המחנכת שלי וראש הקבוצה שלי נעמדה לאחר ההסבר, הוציאה ספר, הקדימה ואמרה שהקטע הבא הוא מתוך עבודת השורשים של ביתה.
אביבה הקריאה את הסיפור של סבא של הילדים שלה, כולנו התרגשנו ואביב. אפילו יותר. לאחר שסיימה בשקט בשקט, יצאנו מבית הכנסת ועלינו לאוטובוסים.
הגענו למיידנק ( אחרי נסיעה מאד מאד ארוכה) התקדמנו לכיוון אנדרטת אבן ענקית ומרשימה התיישבנו כולנו והקשבנו לחיים מסביר לנו על המחנה, מחנה העבודה הענקישהפך למחנה השמדה לחצי שנה.
יצאנו לשביל, אבל לא לשביל הראשי - אלא לשביל שהיהודים הובהלו ממנו אל תוך המחנה תוך כדי הליכה שמענו סיפור על ילדה קטנה בשם אלינה שמגיעה למחנה ואנחנו עוברים במחנה כשהסיפור שלה ברקע, בראש אני מדמיין מולי ילדה קטנהומבולבלת נכנסת למקום האכזרי הזה.
נכנסת למקום שכולנו יודעים מה סופו... והיא עדיין לא.
כשנכנסו הבנו איך "המפעל" עובד
נכנסים - סלקציה: רופא המחנה קובע ילדים מתחת לגיל 13 מוות
גברים מעל גיל 39 – מוות
נשים מעל גיל 29 – מוות
פשוט ככה - תו תקן.
ימין חיים, שמאל מוות.
כל מי שהופנה לימין נכנס לחיטוי וניקוי חיים מוליך אותנו במסלול - נכנסו למקלחות, איך שנכנסים תא התפשטות ענקי. בגדים לפינה השמאלית נעליים לפינה הימנית.
סיימתם להתפשט? יופי לכו לקצה החדר שם יספרו אתכם ויגלחו אתכם
ההשפלה! איפה האנושיות??
לאחר הגילוח והתספורת נכנסים למקלחות, שם גם עוברים חיטוי בשיטות נוראיות.לאחר המקלחת יוצאים לקחת בגדים. ולבסוף יוצאים החוצה וחולפים על פני כל מי שהופנה לשמאל (מוות)
הכל תוכנן מראש - ההטעיה, האשליה שהכל בסדר. מיד כשכולם סיימו להתקלח, היהודים שחיכו בחוץ לסוף המר נכנסים ישירות לתא גזים שהוצב ליד המקלחות. 600 אנשים בחדרון קטן, איך מכניסים? פשוט מאד, כולם נכנסים בידיים מורמות - חוסך מקום דוחפים ולוחצים את כולם לחדר, זורקים ילדים מעל האנשים ומפעילים מנועשהאגזוז מחובר לחדר את ההמשך כבר מיותר לספר...
ושוב השאלה, מסביב לכל המדשאה הענקית והמטורפת... איפה האנושיות? אין תשובה... "ככה הם חונכו, היהודי זה חיידק והאנטיביוטיקה זה הגז". ממשיכים בסיור במחנה, נכנסים לסדנת עבודה שכיום משמשת כגלריית תמונות, אז והיום כלום לא התשנה... אולי קצת אבל המחשבה שהייתי איפה שחייהם הסתיימו פשוט דוקרת.
ממשיכים בין הבקתות ומגיעים לבקתת נעלים, וואו כמה נעליים אי אפשר לתאר (וזה לא כל הכמות לפי המדריך..)
יוצאים משטח מחנה היהודים ועוברים למחנה האסירים במחנה עוברים ליד בקתות, רואים את הדרגשים שעליהם ישנו התנאים הם לא תנאים. 3-5 אנשים על מיטה בגודל מטר על מטר... 800- 1000 אנשים בצריף. ההיגיון פשוט לא מוכן לתפוס את זה.
יוצאים ומתקדמים לקרמטוריום
עומדים להיכנס.
המדריך מבקש מכולם להיות בשקט במהלך הסיור, לא לשאול שאלות.
לעבור, לקרוא ולהישאר בשקט מוחלט.
לפני שנכנסים ראיתי שאחת הבנות שהיה לה מאד קשה בימים האחרונים מפחדת להיכנס הלכתי אליה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שאני איתה בכל הסיור.
מחזיקים ידיים ונכנסים.
מולנו אלונקה מאבן, באלונקה היו בוזזים דברי ערך ועוקרים את שיני הזהב למי שהיהישר הדמעות שלה החלו לרדת. מחבקים, שותים מים, וממשיכים.
נכנסים לחדר הגופות ששימש גם לחדר הוצאה להורג, והדמעות שלה ממשיכות עולה שאלה לראש - איפה הדמעות שלי?
מגיעים לקבר שבתוכו יש אפשר וחלקי גופות, ומשמאלו מכונת ההשמדה – המשרפותנכנסים ומזדעזעים תנור שמיועד לרצח, לבני אדם.
ואז ראיתי את החדר של מנהל הקרמטוריום
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
בחדר הייתה לו סאונה ואמבטיה. למה? כי הוא אהב חום. חשב שלנצל את חוםהתנורים זה בסדר גמור.
מפלצות! גם זה מחמאה בשביליהם. אין מילים.
יוצאים, מתחבקים ומנגבים את הדמעות.
עולים במדרגות לכיוון המדריך. לפני שמגיעים לפסגה מתגלה מולנו הר עפר ענק.המדריך מתחיל לספר שכששחררו את המחנה נמצא אפר הגופות בתוך ארגזים, מוכןלמכירה (זה הדשן הכי טוב שיש) כל האפר קבור מתחת לערימת העפר (לפי היהדות אסור לפזר אפר אדם.. מן האדמה באת ואל האדמה תשוב)
לאט לאט כל המשלחת מגיעה. ואז רגע מרגש מתרחש כולם מתחילים להחזיק ידיים מסביב לאנדרטה הענקית. מעל 100 תלמידים, עם חולצות משלחת ודגל ישראל על הגב מקיפים אנדרטה שלמה ושרים בגאווה.
זוהי צעקת הניצחון שלנו!
התאספנו לטקס מרגש שהכינה קבוצה מהמשלחת באמצע הטקס רון, הזמרת, החלה לשיר שיר למעלות השיר האהוב על אמא שלי, אותו שיר ששרתי עם אחי התאום בכניסה לבר המצווה התחלתי לשיר לעצמי והברזים נפתחו. לא יכולתי לעצור ומסביבי עוד ועוד ברזים נפתחים.
מסיימים את הטקס, ושרים את התקווה. גאווה להיות ישראלי. נפלה לידי הזכות לשיר באדמה הארורה את מה שהם לא יכלו את התקווה שלנו, את ההוכחה שיש לנו מדינה.
חשבנו שהיום נגמר ושאפשר לסגור את הברז.. מסתבר שלא הראשי קבוצות אספו אותנו וחילקו לנו מכתבים מהבית.
כולם בוכים, בנים, בנות, צעירים, מבוגרים (כן כן, גם המורים)
כולם!
באותה נשימה כולם גם מתחזקים, כולם גם מתגבשים, כולם תומכים. מראה מדהים - ילדים שלא דמיינתי להיות איתם בקשר באים ומחבקים אותי. (את תוכן המכתב אני משאיר לעצמי..)
נושמים, שותים מים, מקנחים את האף ועולים לאוטובוס נוסעים לכיוון המלון. אוכלים ארוחת ערב, מתקלחים והולכים לישון.
בלילה אני מתקשר להורים להגיד תודה על המכתב, מדבר קצת ומתקשר לחברים מהארץ ותובנות עולות אנחנו דור שנולד למדינה קיימת, אנחנו צריכים להודות על כך בכל יום. נכון לא תמיד המדינה מושלמת אבל היא קיימת, אנחנו זה עתיד המדינהאנחנו, צריכים להפוך אותה למקום טוב יותר. קיבלנו אותה על מגש של כסף... את המגש צריך להפוך לזהב. וזה תלוי בנו
שיהיה לילה טוב.
זיו אבוטבול, משלחת לפולין תשע"ה
מדברי התלמידים
היום הרביעי למסע. מחנה מיידאנק.
שום מילה בעולם לא תצליח לתאר את הזוועות שקרו שם. שום מילה בעולם לא תצליח לתאר את מה שהלב מרגיש ואת מה שהעיניים רואות. זעזוע. חרדה. עצב. הלם.
לא הצלחתי לקלוט שאני שם. עומדת במקום בו 800,000 אנשים ביניהם 60,000 יהודים עונו, סבלו, קפאו, הורעבו, קולחו ב"מקלחות" גזים, ונשרפו. הרבה מחשבות מתרוצצות בראש... איך יכול להיות שאנשים יכולים לשנוא כל כך עד שהם מקימים מפעלי הריגה? איך יכול להיות שאנשים שומעים ורואים ובכל זאת מתעלמים? איך אנשים קמים בכל בוקר לנוף המחנה וזה לא מזיז להם? מרגע הכניסה למחנה הבכי לא עוצר. אני מרגישה את הרוע ואת הזעזוע בתוך הלב שלי. אני נכנסת לתאי הגזים... רואה את השריטות על הקיר.. .ומזדעזעת. אני נכנסת לצריף המגורים בו מאוחסנים 800,000 זוגות הנעליים ורואה מולי את האנשים.
אנחנו ממשיכים בדרך ונכנסים לתוך ה"תנורים". המשרפות בו גופותיהם של אותם אנשים נשרפו. בא לי לצרוח! אני יושבת וקוראת את המכתבים מהבית ומנצלת את הרגע להודות על כל מה שיש לי. יושבת למול מחנה ההשמדה הנורא וקוראת את המילים, ומקבלת את החיבוק מהבית, ומודה. אני מבינה ששום דבר ממה שיש לי אינו מובן מאליו. אני מעריכה את המשפחה והחברים, את הצחוק, את החופש,את החיים, את כל הדברים שהאנשים שהיו פה, לא זכו לחוות.
טל בכר יא6
מדברי אורלי גלעד - חברת צוות המשלחת:
אני כבר נמצאת עמוק בתוך המסע האישי, המשפחתי, הבית ספרי. מסע אל נבכי הנשמה. צועדת לי עטופה בבני משפחתה של אמי שנספו באושוויץ. ולצד המתים צועדים אתם- תלמידים מלאי חיים, גאווה, ביטחון וחברי צוות אהובים ותומכים.
למילה ״ צעד״ משמעות כפולה: פסיעה ומעשה, התקדמות לקראת. בפולין אנחנו צועדים בשתי המשמעויות- מרגישים את האדמה, עוברים ממקום למקום ועושים מעשה- מדברים על... מקשיבים ל... שואלים, עורכים טקסים, מנסים להרגיש, לכאוב, לתמוך, לדעת, להבין או להסכים, שלא נבין לעולם.
שנים, כבת לניצולת שואה, חייתי את ״הדבר הזה״. תמונות חסרות, משפחה מצומצמת, חסך בדודים ודודות. תשלומי אותר, קדושת האוכל והאגירה האין סופית- רק שלא יחסר דבר. ובכל זאת ואף על פי - אמי ואבי הרימו בית בישראל, משפחה אמיתית: 3 בנות, 3 חתנים, 5 נכדים.
לזכרם של בני משפחתי וכל אותם מיליונים שנספו בשואה- אני צועדת הביתה בתחושה חזקה של שייכות, גאווה וביטחון.
מדברי התלמידים
נקודת השבירה שלי במסע אתמול היינו בטרבלינקה ויער לופוחובה. טרבלינקה הוא אחד ממחנות ההשמדה הגדולים בפולין וביער לופוחובה נרצחו בבורות ירי יהודי עיירת טיקטין. לא מעט פרצו בבכי במהלכם... בהחלט מקומות קשים... אני לא הבנתי למה הדמעות לא עולות לי בעיניים.. אני יודעת שהמטרה של המסע היא לא לבכות אבל בכל זאת זה היה לי מוזר..
היום הלכנו למיידאנק. עברנו את כל הדרך שעברו האסירים מהרגע שהורידו את בגדיהם, דרך מקלחות הגזים ועד המשרפות שבהם הם נשרפו... מראות מאוד לא קלים.. לא היה לי פשוט אבל הדמעות לא עלו.. לבסוף התיישבנו ליד האפר שעורבב עם אדמה של האסירים וחיכנו לטקס שעתיד לבוא. לפתע שמענו סירנה של אמבולנס, זה קצת הקפיץ אותי כי זה נשמע כמו אזעקה. ראיתי שעוד כמה לידי נבהלו לשמע הסירנה כי חשבו גם הם שזוהי אזעקה... ושגם קבוצה של ישראלים שהתקרבה חשבו כך... הדמעות פשוט עלו... נזכרתי במציאות הישראלית וזה צמרר אותי... ההרגשה שגם כיום, כאשר יש לנו מדינה שבה אנחנו מרגישים מוגנים בה, אין לנו עדיין שקט...
וזוהי הייתה נקודת השבירה שלי במסע.
היום השישי למסע - התחלנו את היום בנסיעה לקרקוב. טיילנו בעיר, נכנסו לבית כנסת וטיילנו עוד ברובע היהודי. לאחר מכן, נכנסו לבית תרבות שבו ראינו את הפולקלור הפולני. הרקדנים והרקדניות היו לבושים בלבוש מסורתי, שרו ורקדו שירי עם וילדים פולניים. זה היה כל כך מעניין לראות את זה! גם אם זה תרבות אחרת... הרי העם היהודי והעם הפולני חיו אחד ליד השני כמה מאות שנים... התרבות שלנו והתרבות שלהם קשורים בחבל דק..
אחרי הופעת הפולקלור, קיבלנו זמן חופשי בכיכר המרכזית בקרקוב. יכולנו לקנות לעצמנו משהו ולטייל במקום. לבסוף חזרנו לבית המלון.
טרבלינקה - אתה מחכה בקוצר רוח להגיע כבר לטרבלינקה. אתה לא יכול להפסיק לחשוב על מה שתראה שם ומה שתחווה שם. אתה הולך ומתקרב למקום וראשך מלא מחשבות. אתה רואה עצים ושיחים רבים סביבך... הכל נראה כל כך ירוק פורח ומלבב. ואתה לא מבין.. במקום הזה נרצחו כל כך הרבה יהודים? המקום כל כך יפה והאווירה כל כך מרגיעה... אז איך הזוועות האלו קרו פה? איך אנשים הובלו פה אל מותם? איך? (ענבל לזבניק)
היום השביעי למסע- אושוויץ בירקנאו -אנחנו נוסעים באוטובוס מוקדם בבוקר למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. יוסי המדריך מדבר ונותן רקע, ובנימת דרך אגב מציין שעכשיו המחנה הפך לממש מוזיאון, שהמבנים נהפכו למעין מבני תצוגה. מוזיאון - זה מקום יפה מסודר נקי, שנעים להיכנס אליו ולהתפעל.
בזמן הנסיעה אני חושבת לעצמי וקצת מזדעזעת, אנחנו לא הולכים לשום מקום יפה ונעים, אנחנו הולכים למקום בו נרצחו מיליוני בני אדם, לראות חדרים שבהם אנשים נחנקו למוות ונשרפו. איך אפשר לקרוא למקום כזה מוזיאון?
אולי זו רק אני שחושבת ככה אבל המקום שאנחנו נוסעים אליו עכשיו זה לחלוטין לא מוזיאון, זה מקום מקולל. זה מחנה השמדה. (שחף בן סימון יא 6)