מרחבי שכבות
מרחבי שכבות
יום שני ה 11.8.2014 היום הראשון למסע, יום זה הסתכם בהתכנסות ב״תחנת השילוחים של לודג׳", מתחנה זו נשלחו תושבי גטו לודג׳ למחנות הריכוז וההשמדה השונים.
כשהגענו למקום התכנסנו כל חברי המשלחת ושמענו שיר על רחל אחת, מתושבות הגטו שנשלחה מתחנה זו.
לצלילי השיר התהלכנו במנהרה ארוכה שכל קירותיה מלאות בדפים מקוריים עם רשימות מסודרות של האנשים שנשלחו למוות. בסופה של המנהרה מצאנו את עצמנו מול מסילת רכבת ועליה קרונות קטנים אותנטיים עם חלונות שמכוסים בגדרות תיל. התכנסו כולנו באחד הקרונות.
בכל קרון היו נשלחים כ- 150 איש כל פעם. אנחנו היינו שם רק 70 ואי אפשר אפילו להתחיל להסביר את תחושת הצפיפות והמחנק שהרגשנו בעודנו רק חצי ממספרם. המדריכים סיפרו לנו על ילדים שנשלחו מן הגטו בקרונות אלו לבדם והחלו להקריא את שמותיהם ילד ילד בצירוף גילו הצעיר. הייתה דממה מעיקה ולצללי השיר ״עולם מוזר״ כולנו בכינו וכאבנו את כאבם.
בפניהם של כל חברי המשלחת, ניתן היה לראות את תהליך העיכול וההבנה שהמסע באמת התחיל. חיבקנו אחד את השני והיינו כאחד!! עם תחושות אלו עברנו למוזאון שנמצא באותו אזור וראינו עוד מדפי השילוחים שהכילו שמות רבים הביקור הסתיים בכך שכולנו כמשלחת מייצגת אחת שרנו בגאווה את התקווה שלנו!!
נחתנו בוורשה, נסענו במשך כשעה וחצי לגטו לודג׳. ביקרנו בבית הקברות היהודי העתיק ובבית הטהרה שנתרם על ידי זוג יהודי וערירי לקהילה היהודית בלודג׳. בית הקברות האפלולי והמרשים מוצב בתוך יער ירוק וחי מוקף בחומת לבנים אדומות.
בתוך בית הקברות אפשר היה לזהות את מעמדו של הנקבר. לעשירים היו אחוזות קבורה מפוארות כשהגדולה שבהם הייתה בגובה 10 מטרים ובתוכה תקרה המצופה זהב.
על המצבות היו סימנים של פמוטים שסימלו קבר של אישה, שתי ידיים סמלו כוהנים ויד ששופכת כד שמן סימלה לוויים. דרך הסיפורים על הקהילה לימדו אותנו כי מי שנתן מהלב, זכרו אותו יותר. בהמשך השתנו פניו של בית הקברות לחלקה ענקית ושוממת של 43 אלף נספים שמתו בגטו במהלך המלחמה ונקברו ללא מצבה. צה"ל לקח על עצמו להנציח את שמותיהם, ושנים רבות אחר כך דאג להניח שלטים קטנים הנושאים את שמותיהם של הנספים. לקראת היציאה מבית הקברות נתקלנו במספר בורות גדולים חפורים באדמה. מסתבר שהבורות הללו היו מיועדים להריגתם ולקבורתם של כאלף היהודים האחרונים שנשארו בגטו. אולם הדבר לא צלח בידי הגרמנים משום שהצבא האדום הגיע לפני הוצאת התכניות לפועל. היהודים החביאו בתוך הבורות יומנים , סיפורים ,תכשיטים ואוצרות נוספים.
לאחר הביקור בבית הקברות בלודג׳ נסענו מרחק של שתי דקות נסיעה אל פארק גדול שממוקם מטרים ספורים מאזור הגטו.
בכניסה לפארק עומדת אנדרטה בצורת לב עם ילד באמצע. האנדרטה מבטא את סיפור מחנה הילדים שהיה צמוד לגטו ושימש את הנאצים לניסויים שונים.
למעשה, הלב הוא שבור והוא מבטא את לבם השבור של הילדים שלא חוו ילדות אמיתית .
את ההדרכה במקום עברנו תחת מטר גשם שתפס אותנו באמצע, לכל אורך ההדרכה עמדנו מתחת למטריות.
לרגעים היה קושי להקשיב להדרכה אך הנושא תפס את כולנו, בייחוד כי מדובר בילדים.
לחיות בבית קברות?! לא נתפס בכלל... לא עולה על הדעת... ילדים ומשפחות ניהלו שם חיים, המקום היחיד שבו היה להם סיכוי לשרוד!
אני מסתכלת עלינו, היום, לא שורדים בלי אייפון, לא שורדים בבית מלון פחות מ-4 כוכבים, ואם אין קליטה - חרב עולמנו...
שאני עומדת מעל בונקר מכוסה שברי מצבות אני חושבת איך ילד, בגילנו ואפילו קטן יותר, שרד!!
החיים בידיים שלו - הוא צריך להבריח אוכל, להסתתר, לברוח, לדאוג למשפחה ועוד...
מבינה כמה החיים שלנו, כיום, טובים ובטוחים... המקום פשוט מכניס אותך לפרופורציות - אם הם הצליחו לשרוד, אולי הכל כבר אפשרי... מה שבטוח אנחנו יכולים להתפנק פחות ולהעריך את החיים ואת מה שיש, יכולים להסתפק אפילו במעט... העיקר לקום בריאים ובטוחים כל השאר – בונוס! (כתבה חברת משלחת)
היום היה היום השני למסע, פתחנו אותו בהליכה רגלית לכיכר מרכזית בוורשה שהייתה חלק מהגטו. בדרך לכיכר נעצרנו באנדרטה לכבוד יאנוש קורצ'אק הממוקמת במכוון בין שתי מזרקות, סימן להמשכיות, ובאלכסון למרכז האומנויות לנערים.
לאחר מכן נעצרנו בכיכר, שם קיבלנו הסבר כללי על הגטו כמו איך הופכים מקום מלא חיים למקום צמא לחיים ואיך יוצרים הבדלי מעמדות ושנאה מיותרת, למשל יהודים שהמירו את דתם לנצרות אך מבחינת תורת הגזע נחשבו עדיין ליהודים קיבלו את התפקיד של להיות שוטרים בגטו.
המשכנו לבית הכנסת היחיד שנותר לאחר השואה (מתוך 600 בתי כנסת שהיו לפני). החוויה הייתה מאוד מיוחדת, לנה השמיעה את השיר "אדון עולם" וכולם הצטרפו לשירה, האווירה הייתה ממש טובה וחלק אף התרגשו (כתבה: שיר כהן).
היום ביקרנו בבית הקברות היהודי בוורשה שבו חלקות שונות. חלקת אמנים, לוחמים ומנהיגים בימי הגטו, אנשי רוח. בבית הקברות יש כרבע מיליון מצבות וקבורים בו כשלושת מאות אלף אנשים. ראינו את קבר אביו של יאנוש קורצ'אק יוסף גולדשמידט.
בבית הקברות היינו בנקודה בה היה קבר אחים שצולם על ידי צלם גרמני וראינו את התמונה כפי שצילם לפני שנים רבות.
ביקרנו בבית הכנסת ע"ש נוז'יק והוא בית הכנסת היחידי שנשאר אחרי המלחמה בוורשה מתוך שש מאות שהיו לפני המלחמה. בנוסף לכך ביקרנו בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק ושמענו את הסיפור על המקום ועל שיטת החינוך של יאנוש קורצ'ק. מאוחר יותר הלכנו אל כיכר השילוחים שם במשך ארבעים ושישה ימים העלו 304 אלף יהודים לרכבות למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגרמנים רימו אותם ואמרו ליהודים שהרכבת תגיע ל"יישוב מחדש" שנועד להם. הראשונים שיגיעו יקבלו מזון ומגורים בעוד לאחרונים לא יישאר מקום. באזור הגטו נכנסנו לתוך רחוב בשביל לראות את הבתים ואת החומה ששרדה מימי הגטו בזכות אדם שקיבל על כך אות הוקרה מיד ושם. משם המשכנו לטקס מרגש על ורשה, שם חברי הקבוצה סיפרו בקצרה על הלחימה בגטו וצורת ההתנהלות שלו. זה היה יום מרגש ומלמד (כתבו: מור סולמון ואור צוקרמן).
היינו בבית הקברות של וורשה כשבתוכו היה בונקר מוסתר מתחת לשתי מצבות. המצבות היו מעל מסילת רכבת שככה היה אפשר להזיז אותה בקלות. למעשה התחבאו שם שישה אנשים אשר בתוכם היו מנהל בית הקברות אישתו והמשפחה שלו. האתר הזה הרשים אותי כי היצירתיות בבונקר מתחת לקברים זה לא משהו נורמלי, זה מראה שהרצון לחיות גורם לאנשים לעשות דברים שהם לא נורמטיביים (כתב צח אברהם).
פבל גוב ( אבא של עילאי): "בלתי נתפס מה שאירעה על האדמה שאתם דורכים. קשה לחשוב שעליכם להתמודד עם הבלתי נתפס הזה.חייבים לדעת, אי אפשר להבין, אסור לשכוח.
אבא של עילי"
טיקוצ׳ין יער לופוחובה, נכנסנו לבית הכנסת הגדול והמפואר של העיירה, ושמענו על הקהילה המדהימה שחייתה שם ועל הסיפורים של ניצולי השואה. לא להאמין ששמונה קילומטר מהבתים של היהודים חפרו שלושה בורות גדולים ותוך 26 שעות חיסלו 2800 יהודים. לא האמנתי כששמעתי את זה איך אפשר לחסל קהילה שלמה שחייתה שם 600 שנים, וביום תוך עשרים ושש שעות כלום.
הטקס היה מרגש כולנו חיבקנו אחד את השני, ונתנו לכל אחד להוציא את מה שיש לו על הלב, להתפרק, ובסוף הטקס צעקנו חזק ״עם ישראל חיי״ לבקשתם של ניצולי שואה.
אני מאוד קיוויתי שכשהרגו אותם בבורות הירי, היה להם מוות מהיר והם לא סבלו. בי זה הציף הרבה רגשות ותהיות ובאותו זמן חשבתי על משפחתי ועל הגעגועים אליהם.
בהמשך היום הגענו לטרבלינקה מחנה השמדה, בית הקברות היהודי השני בגודלו באירופה, אני לא מאמין שהנאצים תכננו כל שניה ושניה מהכניסה של היהודים ועד הריגתם. הנאצים תכננו שבכניסה לגטו יהיה הרבה ירוק בשביל לא להלחיץ את היהודים שלא ינסו לברוח. ברציף שחילקו אותם לגברים ונשים, והתחנה הבאה הייתה להתפשט בשביל חיטוי הבגדים וגילוח השערות מכינים, ואז הכניסה לתאי הגזים ולבסוף הוצאת הגופות וקבירתם ביער.
אותי זה צמרר לשמוע והכעיס אותי איך תכננו והרגו 900 אלף יהודים (כתב: אור צוקרמן).
היום השלישי למסע שלנו הסתיים זה עתה. השעה היא שעת לילה מאוחרת ואני שוכב במיטה ומשחזר לי את תמונות היום. אכן המסע עלה שלב היום והילדים עלו עימו וניתן היה לראות ובעיקר לחוש זאת.
בעיירה הציורית טיקוצ'ין, המחיזו מספר תלמידים את ההווי היהודי בעיירה. המטרה הייתה לחבר את כלל התלמידים לימים בהם חיה קהילה יהודית ואת אורחות חייה. ההמחזה התקבלה בחיוך והמון הומור, אך שם גם הסתתרו הרעות. אותה קהילה יהודית שבנתה את את עצמה במשך שנים רבות ובנתה ושמרה על המסורת היהודית, הושמדה כליל ביום אחד, על ידי הצורר הנאצי. אותם אנשי קהילה נלקחו ביום אחד אל תוך יער לפוחובה ושם נרצחו ונזרקו כמו חיות אל תוך בורות.
כאשר הגענו אל אותו יער, צעדו הילדים כאשר דגלי ישראל על גביהם ומוסיקה שקטה עטפה את היער. הצעידה הייתה שקטה ומעט מורטת עצבים. היער מדהים ביופיו. צעדנו בשני טורים... חיים ולנה, המדריכים שלנו, התפצלו לשתי קבוצות וסיפרו את סיפור המקרה עם סופו הנורא כל כך ולאחר מכן התבקשו הילדים לתפוס להם מקום ולכתוב ביומן המסע, להדליק נר נשמה, או סתם לשבת ולהיות עם עצמם.
צלילי מוסיקה נשמעו ביער ושם לפתע, החל וגאה פרץ של כאב שלא ניתן להסביר אותו. בכל פינה התאספו תלמידים, חלקם פרצו בבכי, חלקם הסתכלו סביבם, חלק התיישב וכתב וחלק אחר עזר לכל השאר. הערבות ההדדית פרצה לה שם בצורה שלא ציפינו לה. הכאב התפרץ בבת אחת ולרגע הבנו, ידענו שהמשלחת שלנו חווה זעזוע משותף.
טקס מיוחד ומרשים העבירו התלמידים, קראו ושרו ואנחנו התחבקנו. עזרנו אחד לשני להבין את שקרה לעיירה קטנה אחת ובה חיו פעם כ-3,000 יהודים שפשוט נעלמו והפכו להיסטוריה. עיירה זו החתימה את דרכון המשלחת, לא בגלל הדמעות, אלא בגלל היותנו שם, עם ישראל חי וקיים!! (כתב אלעד אדטו)
אני יושב באוטובוס ושואל - למה?
למה כל האנטישמיות הזו, אפילו שקצין נאצי יגיד למה, אני לא יצליח להבין איך ביממה עיירה בשם טיקוצין נמחקת מיהודים. 3000 יהודים נעלמים ברגע כאילו לא היו במרחק של כ-8 קילומטר שולחים אותם לבורות ירי ומחסלים את כל העיירה. בורות הירי היו בתוך יער שקראו לו לופוחובה, יער פשוט יפה ועוצמתי והיה בוער באנרגיות בסוף החוויה הזו אני מסתכל לשמיים וצורח עם כולם ״עם ישראל חי״, בצרחה שנשמעה כמו אחת עם עוצמה כלכך חזקה. חרטתי בצד "אני יהודי" ממקום של גאווה במי שאני.
בתחילת היום שאלו אותי שאלה - במה אלוהים בחר, במידת הדין או במידת הרחמים? עכשיו אני יודע בוודאות שהוא בחר במידת הדין!! (כתב צח אברהם)
חיה פלדמן:
משלחת יקרה, עוקבת אחר המסע שלכם בהתרגשות גדולה- מבינה שאתם עומדים בפני שינוי בדרך בה תראו דברים בעתיד הן ברמה האישית-משפחתית והן ברמה הלאומית. תחושת הערבות ההדדית אותה אתם מתארים ביער לופוחובה, אותה הבנה על מהות האנושיות הן השליחות האמיתית העומדות מאחורי מסע זה!
אלירז (נדב) דוידי:
משלחת יקרה, אני מאוד גאה בכם שיצאתם למשלחת לפולין. אני מוכיר לכם תודה ענקית שאתם עומדים על אדמת פולין ומנציחים את זכרם של אחינו ואחיותנו, זקן, נער, וטף, שנרצחו על שנאה וסבל רב. גם אני עמדתי שם ממש לפני שנה וקצת תחושה עמוקה ושאי אפשר לתאר את החיבור המשותף של עמנו. מן התייחדות של אהבה אין סופית כשתחזרו מהמסע תבינו כמה חשוב שאנחנו צריכים להיות ביחד, לחזק את אהבת החינם בינינו, להיות עם ראש מורם ולדאוג שלא תחזור שואה כזו על עמנו. שמרו על עצמכם, אוהב ומחבק ישרות מעזה כי המטרה שלי היא בדיוק להגן על עמנו שלא ישוב דם על אדמתנו... שלכם, אלירז (נדב) דוידי
מיידנק... אני עומדת שם ולא מסוגלת לשיר את התקווה - כאילו אסור לי לשיר בלעדיהם!!
בכלל, בכל המסע הזה, אני מוצאת עצמי עומדת ומבקשת מהם סליחה, סליחה שלא הצלתי אתכם, סליחה שלא הייתי שם אתכם, סליחה שאתם לא פה איתנו!! ואח"כ אני מודה להם, מודה להם שבזכותם זה לא יקרה עוד לעולם...
עמדתי במחנה והרגשתי חנוקה, הגדרות סגרו מהצדדים, הצריפים ברקע, תאי הגזים והמשרפה, והראש מדמיין את העשן יוצא מהערובה... סליחה, סליחה (כתבה אריאל אמסלם).
היום ביקרנו במחנה ההשמדה והריכוז מיידנק כחלק מהמסע שלנו זאת הייתה בהחלט חוויה משמעותית עבורי. התחלנו בהדרכה של חיים שסיפר לנו על המחנה, מה היה תפקידו העיקרי, מי היו האנשים שנשלחו למחנה (יהודים, צוענים, רוסים ויהודי מזרח אירופה בעיקר). לאחר מכן שמענו על שער הכניסה המרשים שלפניו עברנו. השביל שמשני צדדיו היה חסום באבנים ויצא דרך צרה שסימלה את חוסר החירות של האסירים שהובלו אל המחנה. במהלך הסיור ראינו את צריפי האסירים, את השדות בהן רוכזו בצפיפות גבוהה ולא אנושית, בנוסף סירנו וראינו תאי גזים שבהם הושמדו האסירים בצורה מחרידה, לקראת סוף הסיור ביקרנו במשרפות בהם שרפו את גופות האסירים. בחלק האחרון של הסיור במחנה מיידנק ערכנו טקס שעבורי היה מאוד מאוד מרגש, במיוחד החלק בו הושמעו שירים מרגשים ("שמע ישראל", של שרית חדד ו"כולנו רקמה אנושית אחת"). לסיכום, הביקור במחנה הריכוז והשמדה מיידנק היה משמעותי ביותר ומרגש בצורות שלא תיארתי שככה יהיו, זה היה יום קשה עבורי אך זה בדיוק מה שעושה את המסע הזה לכל כך חשוב ומשמעותי עבורי ועבור על חברי המשלחת (כתב אלון בוקבזה).
זהו יום מיוחד מאוד. היום, היום הרביעי למסע הגענו למחנה מיידנק, המקום מבחינתי אחד המזעזעים שקיים, לדמיין מה אנשים חוו פה.
בזמן הליכתנו במחנה חגה מעל ראשינו להקת עורבים שעפו, הם שחורים כמו השמיים שדמעו ברגעים אלו וציוצם נשמע כמו בכי מהשמיים. מבחינה אישית אני לא מצליח לבכות. זה כואב, אך לא מצליח!!!!
מזעזע אותי לחשוב שהרגו בגז ושרפו את הגופות. אני לא מצליח להאמין שהגורל של היהודים נחרץ בין רגע בתוך תנור שמה שיוצא ממנו זה 200 גרם אפר. אפר אדם! אני רציתי לצעוק: ״ שמע ישראל״, כל כך רציתי שהוא יעשה משהו בעודי עומד מול הר אפר גדול שאומר הכל - רצח עם נתעב והמילים נבלעות לי ואני לא מצליח להגיד כלום.
הזוי לראות 80,000 אלף זוגות נעליים בתוך צריף של מבוגרים וילדים קטנים נעלים מצמררות ומה שנותר זה כאב, כאב חד (כתב: אברהם צח).
מחנה מיידנק, זה מחנה שכל הזמן שינה את יועדו, ממחנה פליטים לעבודה והשמדה. במחנה היו כארבעים אלף שבויי מלחמה והם עבדו. אמרו ליהודים ששולחים אותם למיידנק ולא לטרבלינקה בשביל שלא יסבלו וישתוללו.
כשהיהודים ירדו בתחנת הרכבת במיידנק הם הזדרזו להגיע למחנה בשביל לקבל אוכל ומקלחת ראשונים.
סיפור על ילדה קטנה במחנה : ילדה קטנה רצה והגיעה ראשונה, כשהיא הגיע חילקו מרק, היא קיבלה צלחת ושמחה, אבל אז אמרו לה שצלחת מרק זו היא בשביל כולם. הילדה בחרה לקחת כף מרק אחת ולהעביר הלאה לעוד אנשים, אך זה שלקח אחריה גמר את המרק, מאז היא למדה לשרוד.
היהודים שהגיעו למחנה לא הלכו לאזור הפליטים, אלא הם הלכו לכיכר סלקציה, שם הפרידו נשים וילדים לגברים ונערים. הנאצים הוציאו כמה יהודים שהיו להם מקצועות נחשקים, ולקחו אותם לתהליך טיהור ובסופו מקלחת, דבר שנתן תקווה לאנשים שהמשיכו ללכת.
האחרים שהמשיכו בשביל נכנסו לתאי גזים והומתו, ומשם לקחו אותם למשרפות בשביל לחסל את החיידקים והמחלות, את האפר של הגופות מכרו כי זה דשן טוב.
כשעשינו את הסיור וראינו את הדרך שהם הובלו עלו בראשי מחשבות ושאלות, מה הם הרגישו? ממה הם חששו? האם זה כאב להם? האם היה להם קר? האם הם סבלו?
בסוף ראיתי את הר האפר הענק וזה לא נתפס!
נכנסתי עם שאלות ויצאתי עם עוד.
המוסריות והרצון העז להמית את עמי כל כך לא מובן לי (כתב אור צוקרמן).
טיש אצל הרבי, יער הילדים -
היום בפעם הראשונה זלגה לי דמעה.
הטקס ביער הילדים גרם לי להיזכר בחברות הלא נגמרת שלי ושל חברה שלי שאם היינו בגטו יחד היינו מופרדים ולחשוב על זה מבחינתי לחדול מקיום.
היום אני הרמתי את ראשי בגאווה ואמרתי במקום שבוא היה מוות היום יש חיים, חיים זה מסמל אותנו עכשיו, מוות מסמל את טבח 800 הילדים ביער שכולו ירוק והיופי שלו מעוור את המוות שהיה .800 הילדים שלא היה להם מנוס מהרצח הנתעב הזה. לדמיין לעצמך את ילדייך, האושר שלך החיים שלך הולכים בחוסר ידיעה למוות שלהם. הילדים שנולדים כל פעם זה האושר שמביא את כולם לנקודה אחת ולאחדות אחת!
היום החמישי למסע של המשלחת, המשפחתית שלנו, יש לומר התחיל בבית הקברות בקרקוב. נסענו בעקבות חסידי אומות עולם. הילדים חששו לרגע להיכנס לבית קברות נוצרי, אך שהבינו את המטרה והסיבה, עשו זאת בהבנה (כתב צח אברהם).
בית קברות יפייפה, המכסה קברים של משפחות שלמות שעשו מעשה והחליטו להיות שם עבור היהודים, שכניהם, או אנשים שכלל לא הכירו. עבור אותן משפחות העזרה לא הייתה שאלה כלל, הן הכניסו תחת קורת ביתם יהודים שסיכנו את חייהן וחלקן אף שילמו זאת בחייהם.
משפחת אולמן, זוג עם ילדים הכניס לביתם שמונה יהודים למשך למעלה משנה, בתקופה כל כך מפחידה, אך בעקבות הלשנה, הם נרצחו מול אנשי הקהילה, הם, ילדיהם וכמובן אותם יהודים שחיו בביתם.
איזו סיבה יש לאדם לסכן את חייו אל מול אנשים שהוא לא מכיר?
הערבות ההדדית הזו מהווה צורך קיומי שלנו כעם ושלנו כאדם לאדם.
סיפורים רבים של חסידי אומות עולם, אנשים שלהם אנחנו חווים תודה עצומה על נתינתם הלא מובנת.
יהי זכרם ברוך (כתב אלעד אדטו).
דוריס אלטרזון:
מרגש לראותכם בקידוש של יום שישי. איזו עוצמה וגאווה לחגוג את השבת על אדמת פולין, ואיזו חשיבות מקבלת השבת עבור כל אחד ואחת מכם. מאחלת לכם המשך מסע משמעותי.
יום שבת הוא היום השישי למסע שלנו. היום התנהל מעט יותר באיטיות וכולו בהליכה רגלית בעיר קרקוב, כל זאת על מנת לכבד את שומרי השבת שבמשלחתנו ואת השבת עצמה.
עוצמת השבת, רחוק מהבית מועצמת שבעתיים ויש לה נופך שונה לגמרי, הנה אנחנו, נערים ונערות צעירים נמצאים על אדמת פולין, מקדשים את השבת ושומרים את המסורת היהודית הנשמרת מאות שנים.
בבוקר חברנו לחלק מחברי המשלחת שישנו בבית מלון אחר ומשם התחיל הסיור הרגלי שלנו. חיים ולנה (או בשם שהמצאנו להם אנחנו, חנה וליים) לקחו אותנו לשלושה בתי כנסת עתיקים בעיר, לשניים מהם נכנסו ואת השני הכרנו מבחוץ. הכניסה לבתי כנסת שעומדים ומשרתים את יהודי פולין היוו מעין מקום למפגשים קהילתיים ועל כן התפילה לא הייתה הדבר העיקרי שהם היוו לאנשי הקהילה היהודית. בית כנסת אחד הציג בפנינו מאות כלי יודאיקה עתיקים, תמונות של הקהילה ומיד הכניסו אותנו לעולם יהודי קרקוב. האווירה במקום מחשמלת ולא ניתן להתנתק מהשימור ומייחודם של הציורים, הגילופים, הקירות והתקרה המיוחדת של המקום. שמענו סיפורים מעניינים על המקום והילדים שאלו שאלות לגבי המקום. בחוץ מזג האוויר השתנה מרגע לרגע, מגשם מטפטף לגשם מחממת. זוהי פולין, מעט מבלבלת בדיוק כמו מזג האוויר שבה.
לאחר שהסיור בבתי הכנסת הסתיים, המשכנו, כל חברי המשלחת ללכת צמודים זה לזו ברחובותיה המיוחדים והצבעוניים, יש לומר, לכיוון כיכר השילוחים שם ראינו את חומת הגטו המשוחזרת הסוגרת על שכונה גדולה ועל מנת להבין את המסר מאחוריה, המחיזו שני תלמידים את הסיפור של מישק וטובה. סיפור שסופו טרגי, אך מלא תובנות. צחקנו בזמן הצגתם, אך ידענו שהסיפור של אהבתם אחד לשנייה וההבטחה שלהם זה לזו, הוא עוד אחד מהסיפורים הקודרים שייצרבו בליבנו שלנו.
המשכנו לטייל בעיר העתיקה, על בנייניה והעיר שקקה בתיירים שנהנו ממטעמיה ובעיקר ממורשתה.
היעד הבא היה ארמון המלך קז'ימיש ושומר הארמון, הלא הוא הדרקון יורה האש היוצאת מפיו ראינו שפניו מופנות אל נהר הויסלה הארוך (כ-1,000 ק"מ אורכו) וילדים קטנים וחמודים מטפסים עליו. את הסיפור אודות הדרקון סיפר לנו חיים בזמן שהתלמידים ישבו לרגלי הארמון. על סלעים גדולים ואפורים.
שעת אחר-הצהריים הגיעה והילדים קיבלו שהות, לבילוי חופשי בשוק הגדול והמתוייר בעיר ולאחריו לקניות בקניון העצום שנמצא בה. זוהי גם נקודה שעבורם היוותה מעין חופש קצר מענייניים היסטוריים וקצת חזרה לשגרה של נערים ונערות מתבגרים.
החזרה לבית המלון החלה מיד שהכוכבים נתנו אישור לצאתה של השבת ואנחנו הורשנו לחזור עם האוטובוסים למלון. עמוסי קניות ושמחה על הפנים נכנסנו לחדר האוכל, מילאנו את כרסנו באוכל נהדר והסיום של יום זה לא אחר לבוא, לתוך חדר האוכל נכנסו רקדנים ורקדניות, נגנים עם כלי תזמורת אותנטית, בבגדים מסורתיים ורקדו עם התלמידים והצוות ומה יש לומר, היה לנו יום שמח.
מכאן נאחל שבוע טוב לנו ולכל עם ישראל. (כתב אלעד אדטו)
היום במסענו בבירקנאו שבאושוויץ, ראינו את שער הכניסה הגדול שדרכו הגיעו רכבות עם אנשים. ראינו את אזור המגורים של הגברים, אורווה עם כ-40 מיטות ותנור שלרוב לא עבד. ראינו את השירותים שהיו לאנשים שזה פשוט לא אנושי.
הלכנו ליד פסי הרכבת והרמתי את ראשי וראיתי רק ירוק עם בקתות עץ, ואני לא מאמין שפה היה מפעל לרצח היהודים.
ראינו את המבנה של מקלחות הגז, וראינו גם את המבנה ההרוס של מקלחות הגז, שהגרמנים הרסו בשביל להעלים ראיות. בהמשך נכנסנו לאזור המגורים של הנשים. שמענו סיפורים הזויים שאני לא מבין מה עבר בראש של אנשי הרפואה שנשבעו להגן ולהחיות אנשים, לעשות עליהם או על ילדים קטנים ניסויים.
בעצם מה שהבנתי הוא, שמפעל ההרג הזה עבד ממש בצורה שיטתית כמו כל מפעל תקין עם אישורים ותקנים.
איך יכול להיות שנותנים ביטוח למקום שרוצחים אנשים? לאן המין האנושי הידרדר??
לאחר מכן נכנסנו לאושוויץ, בכניסה היה שלט: ״עבודה משחררת״, הסבירו לנו על הכללים הגרמניים שהאסירים היו צריכים להתרגל אליהם.
ראינו את עץ המשפחות, אם אסיר ברח מהמחנה לקחו את כל הקרובים לו, אם זה המשפחה או החברה/חבר, שמו אותם מתחת לעץ עם שלט שאומר; שהקרובים שלו יישארו במחנה כל עוד הבורח לא ייתפס. אם הוא לא היה חוזר אחרי האולטימטום שהציבו הגרמנים היו הורגים את כולם, ואם האסיר היה חוזר, היו מתעללים בו ומענים אותו עד שהיה מת.
יש שאומרים שאושוויץ זה פרס לעומת בירקנאו, כיוון שבאושוויץ יש 4 תאי גזים לעומת אושוויץ שיש תא אחד, והתנאים יותר טובים באושוויץ. כאשר הסתובבנו בבלוקים הממוספרים של אושוויץ ראינו את קיר הירי ומקום התלייה ואזור המעבדה של דוקטור מנגלה, נכנסנו לבונקר של הנאצים שהפך לתא גזים. שמחתי שזה נגמר. (כתב: אור צוקרמן)
היום האחרון למסע - יום ב'
התחלנו את היום בביקור במחנה העבודה פלאשוב, הסמוך לעיר קראקוב. זהו המחנה המופיע בסרט "רשימת שינדלר". בעבר היה שם בית קברות יהודי, אך לא נותר ממנו שריד, למעט קברה של שרה שנירר , מייסדת רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב" שעליו הוקמה מצבה משוחזרת. גם פה שימשו המצבות את הנאצים ליצירת כבישים. ראינו את המבנה ששימש כמפקדה, ואף עצרנו ליד ביתו של מי שהיה מפקד המחנה, אמון גטה, אדם מטורף וסדיסט שרצח רבים מיהודי המחנה, תוך שהוא גם צולף בהם להנאתו ממרפסת ביתו. במקום ישנו קבר אחים גדול ששם הוטמנו גופותיהם של אלפי הנרצחים בפלאשוב, ואנדרטה, ובה חמישה ראשים מורכנים, המסמלים את חמשת הטורים שלפיהם נאלצו היהודים להסתדר בעת שעמדו מושפלים ולא העזו להרים ראשם אל מול הנאצי שעמד מולם.
המשכנו לבית הקברות רקוביצקי שבפלאשוב, שם למדנו לחלקם של יהודי ארץ ישראל שהתגייסו לצבאות בעלות הברית בימי המלחמה. רקוביצקי הוא בית קברות נוצרי ובו טמונים 13 מחללי ארץ ישראל אשר התגייסו לצבא הבריטי במלחמה. את קברם של שלושה עשר החללים היהודיים מעטר כמובן מגן דוד בניגוד לשאר הקברים במקום.
לבסוף הגענו לעיר בנדין, שבימים שקדמו למלחמה חלק ניכר מתושביה היו יהודיים. במלחמה מרביתם נשלחו לאושוויץ. שמענו על פועלן של תנועות הנוער במקום, שהמשיכו לפעול גם בתקופת המלחמה ואף הפעילו מחנה הכשרה במקום. לסיום הקשבנו למור סלומון ונמרוד, אחיה, ששיתף אותנו בסיפורו המרתק של סבו שהצליח להינצל מהתופת.
נמרוד סיים בהעברת מסר לחברי המשלחת, ואלו הם דבריו:
"בכמה דקות שקטות במהלך המסע עלו בראשי הדברים שלמדתי מסביי וסבתותיי, כולם ניצולי שואת העם היהודי:
סבא יוסי סולומון ז"ל - נפטר בשנת 1989, כאשר הייתי בן 6 -
אם התחלת לעשות משהו - עשה אותו ביסודיות ועל הצד הטוב ביותר
סבתא מרים מנדרובסקי ז"ל - נפטרה בשנת 1993, כאשר הייתי בן 11 -
אתה מה שאתה בעולם הזה - לא תוכל לשנות זאת, לטוב ולרע. עליך ללמוד לחיות עם מי שאתה
סבא יעקב מנדרובסקי ז"ל - נפטר בשנת 2001, כאשר הייתי בן 19 -
תן כבוד לזולתך, ולכל מקום אליו תגיע. רק כך תקבל את הכבוד המגיע לך בחזרה
סבתא קלרה (רותי) סולומון, תיבדל לחיים ארוכים -
כל אחד מקבל את מה שמגיע לו בעולם הזה, או במילותיה: "מה ששלך, שלך"
לאחר מסרים אלו, לנה וחיים, מדריכי המסע סיכמו את המסע. עמדנו כולנו במעגל מחובקים לצלילי שיר, עם חומר רב למחשבה.
לאחר מכן קיימנו פעילות בארבע קבוצות שאפשרה לדון בתובנות מהמסע, ב"תמונות" שאנו לוקחים מהמסע הזה, שאילת שאלות בלתי פתורות ולסיום, בכתיבת מכתבים לכל אדם שאנו רוצים לספר ולאמר לו כל דבר שאנו חושבים, מרגישים או חפצים בו.
את היום סיימנו בארוחת ערב חגיגית, שבה הודנו לכל מלווי המסע: צוות המדריכים, המחנכים המלווים, המאבטחים והנהגים, הפיילוט שליוותה אותנו, דובי שליווה את מיה במשך שנה שלמה. היתה התרגשות עצומה, שמחה בליבנו, צחקנו, נזכרנו ברגעים של ביחד במהלך השנה.
אנו הצוות התבוננו בעיני התלמידים – חשנו תחושת גאווה והרגשנו כמו משפחה!
ומשם המשכנו לשדה התעופה